פרק ב

היחס בין אבות לבין תולדות

הגמרא (ב:-ג:) דנה בשאלה האם תולדות אבות הנזיקין דיניהם שווים לאבות, ובתשובתו של ר' פפא, שענה שיש תולדות שהם כמו האבות ויש שאינם כמו האבות. הגמרא מסיקה שכל תולדות הקרן, השן והרגל דינם כאבותיהם, וכך פוסק כאן הרמב"ם.

דין צרורות

הגמרא (ג:) מנסה להבין גם למה התכוון ר' פפא כשאמר שלעיתים אין דין התולדות כדין האבות, ומסיקה שהכוונה לדין צרורות. דהיינו נזק משני שלא נגרם ע"י רגלי הבהמה עצמה אלא ע"י דבר הניתז ממנה. דין הצרורות אינו כדין הרגל, שהרי על הרגל משלמים נזק שלם ואילו על צרורות משלמים חצי נזק. הצרורות מכונים תולדה של רגל משום שכמו רגל משלמים עליהם מן העליה ולא מגופה של הבהמה. הגמרא מציינת שרבא מתלבט האם משלמים על נזק צרורות מגופה של הבהמה כמו בכל חצי נזק, או מעליה, כנזק רגל רגיל. אמנם, גם לפי האפשרות שאף בצרורות משלמים מגוף הבהמה, הם עדיין מכונים תולדה של רגל, שכן כמוה, פטורים עליהם ברשות הרבים.

הרמב"ם מציג את דין הצרורות כתולדה של רגל, ופוסק שמשלם עליהם מהעליה ולא מגוף הבהמה. הרמב"ם מביא את שתי הסיבות המוזכרות בגמרא לכך שצרורות קרויות תולדה של רגל.

צרורות – הלכה למשה מסיני

בגמרא (יז:) מובאות כמה ברייתות ובהן דוגמאות למחלוקת התנאים- חכמים כנגד סומכוס. בין השאר, חלוקים חכמים על סומכוס במקרה של בהמה שהתיזה צרורות עפר בהליכתה, והזיקו, במקרה של חזיר שנבר באשפה, התיז והזיק, או תרנגולים ששברו כלים ברוח שגרמו לה בכנפיהם. סומכוס סובר שכל אלה דינם כנזק רגל ישיר ומשלם נזק שלם, ואילו חכמים סוברים שמשלם חצי נזק. רבא מסכם שהמחלוקת בין סומכוס לחכמים אינה האם נזק בלתי ישיר מכח מעשה הבהמה הוא כנזק בגופה, שכן כולם מסכימים שהתזתה של הבהמה אינה שונה עקרונית מנזק שהיא מזיקה בגופה ממש. המחלוקת היא בנקודה אחרת- חכמים לומדים דין צרורות הלכה למשה מסיני, דהיינו, שעל נזק שנבע מהתזה שהתיזה הבהמה אפילו אגב הליכה כדרכה, יש לשלם רק חצי נזק. לעומתם, סומכוס אינו סובר שקיים דין צרורות וממילא לדעתו יש לשלם נזק שלם על התזה, ככל נזק רגל ישיר.

המשנה (יז.) עוסקת בנזקי רגל של בהמה-

היתה מבעטת, או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה, ושברה את הכלים - משלם חצי נזק.

דרסה על הכלי ושברתו, ונפל על כלי ושברו - על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון משלם חצי נזק...

הגמרא (יט.) דנה, האם המשנה היא כחכמים או כסומכוס. מצד אחד, ניתן לפרש שהרישא של המשנה עוסקת בשני מקרים שונים- הראשון הוא ביעוט שלא כדרכה, בו הזיקה באופן ישיר, ועליה יש לשלם חצי נזק בלבד, מדין שינוי (כנזק תם), והשני הוא התזת צרורות תוך כדי הליכה רגילה, עליה המשנה מחייבת חצי נזק מדין צרורות, כדברי חכמים. מצד שני ניתן לפרש שהמשנה מדברת על מקרה אחד- התזת צרורות תוך כדי ביעוט, עליו חייבים חצי נזק מדין שינוי בלבד (שהביעוט שינוי הוא, ושיעור הבנת המשנה הוא "היתה מבעטת והזיקה ישירות או בצרורות"). אם כך, המשנה היא כדברי סומכוס, שהתזת צרורות כשלעצמה, אין בה בכדי לחייב חצי נזק. הגמרא מוסיפה, שאם נפרש את המשנה כשיטת חכמים, הרי שהסיפא, העוסקת בכלי שניזוק ונפל על כלי נוסף והזיקו, תובן אף היא על פי דין צרורות- הכלי הראשון הוא נזק ישיר עליו חייבים נזק שלם, ואילו השני ניזוק מצרורות הכלי הראשון שהתיזה הבהמה, ועליו יש לשלם חצי נזק בלבד. הגמרא מציינת שר' אשי פירש את המשנה כשיטת חכמים.

הרמב"ם וכל הראשונים פוסקים כחכמים.

התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הניזק

הגמרא (יט.) דנה בשאלה מה הדין אם התיזה צרורות ברשות הרבים שהזיקו ברשות היחיד (הניזק). מצד אחד נאמרת סברה לפטור- "עקירה אין כאן, הנחה יש כאן?!". כלומר, כיוון שמדובר בתולדת הרגל, ועל רגל ברה"ר פטור, שכן יש רשות לבהמה ללכת כדרכה ברשות הרבים, ממילא ההתזה היתה ברשות, וכי מה בכך שהפגיעה היתה ברשות הניזק? מצד שני מביאה הגמרא ברייתות מהן משמע שאף שההתזה היתה ברשות הרבים, כיוון שהפגיעה היתה ברשות הניזק, חייב. הכרעת הגמרא היא שאכן חייב, וכך פוסק הרמב"ם, והשו"ע (שצ ד).

כח כוחו ככוחו

כאמור, הגמרא (יט.) מתלבטת האם להעמיד את משנת 'כיצד הרגל' (יז.) כסומכוס או כחכמים. הגמרא מעירה, שאם נבחר להעמיד את משנתנו כסומכוס, אזי חייבים לפרש את המקרה של "דרסה על הכלי ושברתו, ונפל על כלי ושברו" (בו חייב נזק שלם על הראשון וחצי נזק על השני), במקרה בו הכלי הראשון נשבר כבר הוא ע"י צרורות (ועליו משלם נזק שלם לפי סומכוס, שכן לפיו אין דין צרורות), ואילו הכלי השני, נשבר מרסיסיו של הראשון, ועליו משלם חצי נזק. משמעות הדבר היא שאמנם לסומכוס צרורות ישירים הם כנזק בגופו, אך מודה הוא לחכמים בצרורות עקיפים, או בלשון הגמרא 'כח כוחו', שבהם משלם חצי נזק.

ר' אשי (יט.) שואל שאלה זו במפורש- האם כח כוחו לסומכוס נחשב ככוחו ומשלם נזק שלם, או שמשלם חצי נזק בלבד, ונשאר הדבר בספק.

הרא"ש (סי' ב', ד"ה 'בעי') חידש שאף לשיטת ההלכה הפוסקת כחכמים, ישנה משמעות לשאלת ר' אשי, שהרי ר' אשי שואל האם סומכוס מודה להלכה למשה מסיני לחייב חצי נזק בלבד לפחות בכח כוחו. ומכאן נשמע, שברור שלהלכה כח כוחו ככוחו, כלומר, חכמים הלומדים דין צרורות בכוחו, כל שכן שיסברו כך בכח כוחו.

אמנם, מדברי התוספות (כב. ד"ה 'ורבי יוחנן') משמע שכלל לא ברור שלהלכה כח כוחו ככוחו, ואפשר שפטור עליו לגמרי.

הרמב"ם והרי"ף לא התייחסו ישירות לשאלת כח כוחו, שכן שאלה זו נשאלת על פי שיטת סומכוס שכלל אינה להלכה. ויש שהוכיחו מדברי הרמב"ם (לקמן בהלכה יז) שכח כוחו אינו ככוחו.

השו"ע (שצ ה) כותב את לשון הרמב"ם, אך מוסיף את שיטת הרא"ש, לחייב על כח כוחו ככוחו, כ"יש אומרים".

[בעניין דריסה על כלי, שנתגלגל ונשבר רק בריחוק מקום, עי' לקמן הלכה יג]

שינוי בצרורות

בגמרא (יט.) מעלה ר' אשי את השאלה, האם יש בצרורות שינוי לרביע נזק. בהמשך מבהירה הגמרא את השאלה יותר- כוונתו של ר' אשי לדון בדברי המשנה (יז.)

"היתה מבעטת, או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים - משלם חצי נזק",

אפשרות אחת היא שהצרורות באים מהליכה רגילה, ודווקא בהם חייב חצי נזק מדין צרורות, אך יתכן שאם בעטה והתיזה צרורות, חייב רק רביע נזק, שכן אין זה כדרכה, ויש לשלם רק חצי ממה שהיה משתלם כדרכה.

אפשרות שניה היא שמדובר במקרה שהביעוט נמצא בשני המקרים שבמשנה. כלומר בעטה והתיזה צרורות. או אז יש ללמוד מדברי המשנה, שבין בביעוט ישיר ובין בביעוט המתיז צרורות, חייב רק חצי נזק. ר' אשי נשאר בספק.

בהמשך שואל ר' ירמיה את ר' זירא:

"היתה מהלכת ברה"ר (ובעטה) והתיזה והזיקה, מהו? לקרן מדמינן ליה וחייבת, או דלמא תולדה דרגל הוא ופטורה?"

והתשובה היא שאכן מדובר בתולדה דרגל. (אם גורסים את המילה "ובעטה", השאלה מאד דומה לשאלתו של ר' אשי).

רש"י מפרש את שאלת ר' אשי כך- האם כמו שבהיזק ישיר תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם, כך גם בהיזק עקיף בו מועד משלם חצי נזק, ישלם התם (כלומר, ששינה), רק רביע נזק, או שמא לא מצינו תם שמשלם פחות מחצי.

הרמב"ם מפרש שעל פי הדרך ש"יש שינוי בצרורות לרביע נזק", ביעטה והתיזה צרורות זהו מקרה של קרן, ולכן חייב חצי ממה שהיה חייב לו היה מועד, דהיינו רביע נזק, וחייב בין בחצר הניזק ובין ברשות הרבים. לעומת זאת, אם "אין שינוי בצרורות לרביע נזק", פירושו שלמרות שניתזו הצרורות ע"י בעיטה, עדיין הדבר נחשב כרגל, ולכן פטור ברה"ר, וחייב חצי נזק ברשות הניזק. במילים אחרות, אם "יש שינוי בצרורות לרביע נזק" יש בדבר קולא וחומרא- קולא, שחייב רק רביע נזק, ולא חצי נזק כבצרורות כדרכה, וחומרא- שחייב לשלם גם כשהזיק ברשות הרבים, כבקרן.

השורש לשיטת הרמב"ם נעוץ כנראה בכך שהרמב"ם גורס בבעיית ר' ירמיה "היתה מהלכת ברה"ר ובעטה והתיזה והזיקה" והשאלה היא האם פטורה או חייבת, ומכאן שהשאלה היא האם מדובר ברגל הפטורה ברה"ר או קרן החייבת גם ברה"ר.

כיוון שהדבר נשאר בספק, פוסק הרמב"ם שעל התזת צרורות בביעוט ברשות הרבים פטור (כי ספק רגל הוא) ואם תפס הניזק רביע נזק אין מוציאים מידו (על הצד שקֵרֵן היא), ואילו באותו מקרה בחצר הניזק, בוודאי שלפחות רביע נזק חייב, על הצד שמדובר בקרן, אך אם מדובר ברגל, הרי שחייב חצי נזק, ולכן משלם רבע נזק והרבע השני נותר בספק.

הראב"ד חולק על הרמב"ם וטוען שבכל אופן, כיוון שביעטה, הרי זו קרן, ולכן ברשות הרבים חייב בוודאי לפחות רביע נזק. וכל השאלה היא האם חייב חצי נזק או רביע נזק.

הראב"ד אינו גורס את המילה "ובעטה", ולפיו שאלת ר' ירמיה שונה לגמרי משאלת ר' אשי (האם יש שינוי בצרורות לרביע נזק). ר' ירמיה שאל האם דין צרורות, שמשלם חצי נזק הוא עדיין שייך לדין הרגל, ולכן פטורים על צרורות ברה"ר, או שמא עצם כך שמשלמים חצי נזק, אומר שמדובר בקרן, וחייב עליו ברה"ר.

השו"ע (שצ ז) פוסק כרמב"ם.

שינוי בצרורות, במקום שאי אפשר שלא להתיז גם לו היתה הולכת כדרכה:

הגמרא (שם) מעלה את השאלה

"היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת, ובעטה והתיזה והזיקה, מהו? כיון דאי אפשר לה אורחיה הוא, או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קמנתזה צרורות?".

רש"י מסביר ששאלה זו נסמכת על האפשרות שיש שינוי בצרורות לרביע נזק, והכוונה היא לשאול האם הבעיטה נחשבת שינוי גם כאשר היא איננה התנאי להתזה, והיתה מתיזה גם מבלי לבעוט.

רש"י מביא הסבר נוסף (אך דוחה אותו)- לפי הסבר זה, באופן כללי, אם הועדה לבעט, והתיזה בביעוט, אין לדבר דין צרורות, אלא דין קרן המועדת, ולכן חייב נזק שלם (או במילים אחרות- אין דין צרורות אלא כאשר ההתזה היתה ע"י דבר המועד מתחילתו, כהליכה רגילה). והשאלה היא במקום שאי אפשר שלא תתיז, האם נאמר שההתזה באה בגלל הביעוט ולכן זו קרן מועדת, או שכיוון שהביעוט לא היה תנאי להתזה, אין משלם אלא חצי, כאילו הלכה כדרכה והזיקה.

מהרמב"ם משמע שהוא מפרש כפירוש הראשון ברש"י, שהספק הוא האם בביעוט והתזה בחצר הניזק, במקום שהיתה מתיזה אף ללא ביעוט, יש לשלם רביע נזק או חצי נזק. מכיוון שגם בעיה זו עלתה בתיקו, פוסק הרמב"ם גם כאן שמדובר בספק, וכל התופס אין מוציאים מידו.

השו"ע (שצ ז) כותב כלשון כרמב"ם.

נזק וחצי נזק – ממון וקנס

בגמרא (טו.) חלקו האמוראים לגבי מעמד תשלומי חצי נזק של תם. ר' פפא סבר שהם תשלומי ממון, ור' הונא סבר שהם קנס, ולכן אין דנים אותם שלא במומחים סמוכים, ואם מודה המזיק, פטור הוא, שמודה בקנס (לפני שבאו עדים) פטור. הגמרא מסבירה שהמחלוקת תלויה בשאלה האם תשלומי חצי נזק הם קולא שהקלה תורה על המזיק, שמעיקר הדין היה צריך לשלם הכל, ואז מדובר בממון, או שמא, מדובר בחומרא שהחמירה התורה על המזיק, שכעיקרון לא היה אמור לשלם כלום, ואז מדובר בקנס. למסקנה פוסקת הגמרא, שחצי נזק הוא קנס, ובזה שונה הוא מחצי נזק צרורות, שהוא תשלום ממון.

צרורות בקול וברוח

הגמרא (יח:) מביאה את דברי רמי בר יחזקאל:

"תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו - משלם נזק שלם",

הגמרא מבינה שקולו של התרנגול הוא כצרורות ורוצה להסביר זאת בכך שיש העדאה לצרורות, ושאחר שלוש פעמים של צרורות, משלמים אף עליהם נזק שלם. אך הגמרא דוחה, ואומרת שרמי בר יחזקאל סובר כסומכוס, שאין דין צרורות ולכן חייב נזק שלם. אך עדיין תמהה הגמרא: "והא משונה הוא!", וחצי נזק יש לו לשלם! ומתרצת שיש בכלי זרעונים ולכן זה כדרכו, וחייב נזק שלם.

הרמב"ם מבאר שאכן רמי בר יחזקאל הולך עפ"י סומכוס, אך עפ"י ההלכה, שאינה כסומכוס, חייב על הכלי חצי נזק בלבד כדין צרורות. אמנם, הרמב"ם מוסיף שאם אין זרעונים בכלי, חייב חצי נזק (משום שאז זה אינו כדרכו).

הטור והראב"ד חולקים וסוברים שאם אין בכלי זרעונים הרי שמדובר בצרורות בשינוי, וזהו הרי ספק אם משלם חצי נזק או רביע נזק. ולכן הם מקשים על הרמב"ם שאמר שמשלם בזה חצי נזק^[3].

להבדיל מכל הראשונים הנ"ל, הרי"ף פוסק את דברי רמי ב"י ככתבם, שאם יש זרעונים בכלי, חייב על הכלי נזק שלם. ומקשה עליו בעה"מ, שהרי מדובר בצרורות, ורק לסומכוס חייב כאן נזק שלם, ואין הלכה כסומכוס. ומתרץ הרשב"א, שהרי"ף הבין שהגמרא דוחה את ההעמדה של דברי רמי ב"י כסומכוס, שכן תקיעה בכלי אינה דרכו של התרנגול, ולכן הגמרא מעמידה מחדש, שאין מדובר כאן על נזק בתקיעה כלל (כלומר, אין מדובר בצרורות), אלא שהיו זרעונים בכלי, והנזק היה בגופו תוך כדי אכילה (או כדי להגיע לזרעונים), וחייב נזק שלם לכ"ע. לפי הסבר זה אין מחלוקת עקרונית בין הרי"ף לשאר הראשונים.

השו"ע (שצ ט) כתב את הדין העקרוני שאף נזק ע"י השמעת קול נחשב כצרורות, ואם הזיקו התרנגולים ע"י השמעת קול תוך כדי אכילה, נחשב הדבר כצרורות, ומשלם בעל התרנגול על הכלי חצי נזק. אמנם, לגבי המקרה כאשר לא היו זרעונים בכלי, לא פוסק השו"ע במפורש כאחד הראשונים, ורק אומר שהדבר נידון כקנס, ולכן איננו דנים אותו בזמן הזה, כיוון שאיננו דנים קנסות.

נזק מתרנגולים ומדליל שברגליהם

המשנה (יז.) מביאה דוגמה לנזקי רגל מתרנגולים:

"התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר.

היה דליל [=חבל] קשור ברגליו, או שהיה מהדס ומשבר את הכלים - משלם חצי נזק"

הגמרא מביאה (יט:) את פירוש רב הונא למשנה:

"אמר רב הונא: לא שנו אלא שנקשר מאליו, אבל קשרו אדם – חייב"

בתחילה, מבינה הגמרא מדברי ר' הונא, שהחיוב על הנזק שעשה הדליל הוא משום בור, ולכן אם קשרו אדם חייב נזק שלם כבור רגיל. אמנם הגמרא מקשה על הבנה זאת, שכן קשה להבין לפי זה מדוע אם נקשר מאליו משלם חצי נזק, שהרי אין תשלום חצי נזק על בור.

לכן מפרשת הגמרא שבמשנה מדובר במקרה שהדליל הזיק תוך כדי זריקתו על ידי התרנגולים ("אדיי אדויי"), ודברי ר' הונא נאמרים מחדש:

"וכי אתמר דרב הונא - בעלמא אתמר: דליל הפקר- נקשר מאליו - פטור, קשרו אדם - חייב.

משום מאי חייב? אמר רב הונא בר מנוח: משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה".

רש"י מסביר שלמסקנה, המשנה ור' הונא מדברים על שני תרחישים שונים. במשנה מדובר כאמור על יידוי של הדליל על ידי התרנגולים, ובזה לא חשוב של מי הדליל, והנזק הוא נזק צרורות הנזקף לחובת בעל התרנגולים, ותמיד יש לשלם עליו חצי נזק כדין צרורות. ר' הונא, לעומת זאת, מדבר על מקרה בו הניזק נתקל בדליל הקשור לתרנגולים, שאז אם הדליל הפקר הוא, ונקשר מאליו, אף בעל התרנגולים פטור, ואם הדליל נקנה בהגבהה ע"י הקושרו, חייב הקושרו משום בור נזק שלם.

הרמב"ם מבין שגם למסקנה, דברי ר' הונא אמורים כלפי המשנה, ועוסקים בדין צרורות. לדבריו, ר' הונא מסייג את המשנה למקרה בו קשר אדם את הדליל על רגל התרנגול, ואומר שאם נקשר מאליו, פטור^[4]. בנוסף, אם יש לדליל בעלים הוא נושא באחריות מלאה, או חלקית, יחד עם בעל התרנגולים.

השולחן ערוך (שצ סעיף י') מביא רק את החלק המוסכם בדברי הרמב"ם, שנזק עקיף ע"י הדליל נחשב כצרורות, אך לא מוסיף פירוט לגבי זהות הקושר והבעלות על הדליל.

נזק ישיר ועקיף בתרנגולים

במסגרת הדיון בדין צרורות, מביאה הגמרא (יז:) ברייתא:

"תרנגולין שהיו מהדסין ע"ג עיסה ועל גבי פירות וטינפו או ניקרו - משלם נזק שלם, העלו עפר או צרורות - משלמין חצי נזק".

דין זה הוא יישום ישיר של דין צרורות בתרנגולים, שכן אם הנזק נוצר ע"י יידוי עפר או צרורות, משלמים רק חצי נזק.

בהמשך דנה הגמרא בשאלתו של רבא, האם נזק מושהה בריחוק מקום, שנגרם ממגע ישיר של הבהמה דין צרורות לו או לא. למשל, אם דרכה הבהמה על כלי, ונתגלגל ונשבר במקום אחר, האם זה דומה לשבירה ישירה של הכלי, או ליידוי צרורות ששוברים את הכלי במקום אחר. בלשון הגמרא השאלה היא האם הולכים "אחר מעיקרא" או "אחר שבירת הכלי".

הגמרא מביאה ברייתא:

"תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי, ונפסק החבל ונשבר הדלי - משלמין נזק שלם".

הגמרא מבינה שקודם התרנגולים פסקו את החבל, ואח"כ כתוצאה מזה נשבר הדלי, מכאן הגמרא רוצה להוכיח שהולכים בתר מעיקרא, כלומר, בנזק מושהה, הולכים אחר תחילתו, ואין הדבר נחשב כצרורות. תחילה רוצה הגמרא לדחות ולפרש שהכוונה שחייבים נזק שלם על החבל, (וזה רק אם נפרש שיש בצק על החבל, שאז הניקור בו היא נזק שן, כדרכם של התרנגולין, ולכן יש לשלם נזק שלם), אך לשון הברייתא, "ונשבר הדלי" מלמדת שהכוונה היא שחייבים נזק שלם על הדלי. לכן, למסקנה, מתרצת הגמרא, שאין מדובר בצרורות, אלא הדלי נשבר כתגובה מיידית של הזזת החבל ע"י התרנגולים, לכן לא ניתן להוכיח מהתרנגולים שהולכים אחר מעיקרא.

לגבי שאלתו של רבא, האם הולכים אחר שבירת הכלי או אחר מעיקרא, פוסק כאן הרי"ף שהולכים אחר שבירת הכלי. לכן במקרה של התרנגולים יש לפרש להלכה שהדלי נשבר מיידית עם הזזת החבל, אחרת חייב רק חצי נזק, מדין צרורות, ולא נזק שלם.

לעומתו, הרא"ש (סימן א) והטור (שצ) פוסקים שהולכים אחר מעיקרא, ושבירה מאוחרת אינה כצרורות. ממילא לפיהם אין צורך לפרש שהדלי נשבר מיד עם הזזת החבל. אלא אפילו אם החיטוט בחבל גרם לקריעתו ולשבירת הכלי במקום אחר, אין זה דין צרורות, וחייב נזק שלם.

הרמב"ם פוסק כרי"ף ולכן כותב שרק אם "נתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר", שהוא נזק ישיר ומיידי, חייבים נזק שלם. ואם היה בצק על החבל, הרי שגם הנזק לחבל הוא כדרכם וחייבים אף עליו נזק שלם.

הראב"ד מבין אחרת את ההעמדה של "בצק על החבל" שבגמרא. לדעתו, ההבנה של הגמרא, שמדובר כשיש בצק על החבל, היא הכרחית כדי לחייב נזק שלם, בין על החבל ובין על הדלי. הסברה בזה פשוטה- אם אין בצק על החבל הרי שהחיטוט בחבל לא היה כדי לאכול בצק, נמצא שהמעשה שעשו התרנגולים לא היה כדרכם, וממילא כל הנזק שנובע ממנו, בין לחבל ובין לדלי, הוא נזק תם שחייבים עליו חצי נזק בלבד.

בדומה לראב"ד, אף התוספות (שם ד"ה "והא חבל") מבינים שלא ניתן לחייב אפילו על הדלי נזק שלם, אם החיטוט בחבל לא היה כדרכם של התרנגולים. אמנם התוספות אומרים שחיטוט בחבל כדי לשתות לחות שבתוכו היא כן דרך התרנגולים, ולכן ניתן לפרש שיהיה חייב נזק שלם על הדלי גם אם אין בצק מרוח על החבל.

בעניין שבירה מאוחרת פסק הרמ"א (שצ ה) כרא"ש וכטור. אף מהשו"ע (שצ יא) משמע שהלכה כרא"ש. לענין האפשרות לחייב על הדלי נזק שלם כשהחיטוט בחבל לא היה כדרכם של התרנגולים, פוסק שם בשו"ע כראב"ד וכתוספות.

תחילתו בפשיעה וסופו באונס:

במשנה (כא:):

"הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים - משלם נזק שלם, מפני שהן מועדין".

הגמרא מדייקת שאם נפלו, פטורים כי זה אונס. מבינה מכאן הגמרא שתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור. במסכת בבא מציעא (מב.) חלקו בכך אמוראים- אם שומר שמר פיקדון במקום המוגן מגנבים אך לא מפני שריפה, ונגנב הפיקדון, האם חייב כי תחילתו בפשיעה (כי שם במקום שאינו מוגן מפני השריפה), או שפטור כי סופו באונס (כי המקום מוגן מפני הגנבים). הגמרא מסיקה שם להלכה, שתחילתו בפשיעה חייב אף שסופו באונס.

רש"י מסביר את המושג תחילתו בפשיעה וסופו באונס אצלינו במקביל למקרה בבבא מציעא- מדובר במקרה בו האדם פשע בשמירתו- הניח את החפץ במקום מועד לשריפה או שלא שמר על בהמתו שלא תקפוץ מהגג, דבר שדרכה לעשות. אמנם, בסופו של דבר הנזק/אבידה לא נבע מפשיעתו של המזיק/שומר (כיוון שלבסוף נפלה הבהמה- דבר נדיר מאד, ולא קפצה שהוא דבר מצוי). ונראה שדברי הרמב"ם אצלנו אינם שונים מהותית מהסברו של רש"י.

ר' זביד מסביר בגמרא, שלא תמיד נפילה היא אונס. למשל, אם אדם הניח את בהמתו על כותל צר, גם נפילה היא פשיעה, וחייב. נמצאנו למדים מדבריו, שנפילה היא אונס לא מכך שאין הבהמה בוחרת ליפול, אלא מתוך כך שנפילה של בהמה מגג רגיל היא נדירה ביותר. ונמצא ששונה דין דבר נדיר, שפטורים עליו לגמרי, מדין דבר שאינו כדרכה, שחייבים עליו בכל זאת חצי נזק.

הגמרא אצלינו מבארת, שמ"ד שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, יהיה חייב לפרש שמדובר במקרה שהכלים קרובים לכותל של הגג ממנו קפצו המזיקים, שאז בקפיצה לא היו הכלים נשברים, כיוון שלא היתה החיה נוחתת עליהם, ולכן אין כאן כלל פשיעה.

הרמב"ם כותב, על פי הקביעה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, שבין אם קפצו בין אם נפלו, חייבים. הוא אינו כותב את הפטור במקרה של נפילה על כלים הקרובים לקיר.

השו"ע (שצ יב) כותב כלשון הרמב"ם, והרמ"א מוסיף שבנפילה על כלים הקרובים לקיר, כיוון שלא היה ניתן לשוברם ע"י קפיצה, כיוון שפשיעה אין כאן, פטור.

שינוי וכדרכו בקפיצת הכלב והגדי:

הגמרא מביאה שתי ברייתות הנראות כסותרות:

מצד אחד

"הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה - פטורין, מלמעלה למטה - חייבין; אדם ותרנגול שדלגו, בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה – חייבין"

אך מצד שני-

"הכלב והגדי שדלגו, בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה – פטורין".

ועונה ר' פפא שבברייתא השניה מדובר בשינוי- הכלב קפץ כדרך הגדי, ואילו הגדי נסרך ע"י תקיעת צפורניו בכותל, כדרך הכלבים. ו"פטורים" הכוונה, שחייבים חצי נזק, כדין נזק שאינו כדרכם.

נחלקו הראשונים בהסבר הגמרא-

הרא"ש (סימן ז) מפרש, שתשובתו של ר' פפא מסבירה מתי בקפיצה מלמעלה למטה פטור ומתי חייב. אם הקפיצה היתה כדרכה, אז חייב בנזק שלם. לעומת זאת, אם הכלב קפץ כדרך הגדי או הפוך, חייב חצי נזק בלבד, אף על קפיצה מלמעלה למטה.

הרמב"ם פירש אחרת – ההבדל בין סריכה לקפיצה, והאפשרות לשנות בהם מדרכו, רלוונטים רק בקפיצה מלמטה למעלה. אך בקפיצה מלמעלה למטה, חייבים תמיד נזק שלם. ונראה שהרמב"ם גורס "הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה – חייבין".

הגמרא לא מעלה את האפשרות שהעלאת הכלב לגג בפשיעה, תחייב נזק שלם אף שבסופו של דבר קפץ הכלב מהגג בשינוי. בהגהות אשרי מסיק מכאן, ש"תחילתו בפשיעה וסופו באונס" הוא כלל האמור רק באותו אב נזיקין, אך אם פשע בדרך העלולה לבוא לאב נזיקין אחד ובסוף קרה אב נזיקין אחר, החיוב אינו כעל מה שהיה קורה לו היתה פשיעתו יוצאת לפועל. ולכן, אם העלה בפשיעה כלב לגג, והסתכן בכך שהכלב יקפוץ כדרכו וישבר כלים בנזק רגל, ובסוף קפץ הכלב ושיבר כלים בשינוי, שהוא קרן, פטור מנזק שלם, וחייב רק חצי נזק, למרות שאם היה הכלב נופל באונס, היה חייב נזק שלם מדין "תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב".

הרא"ש והרמב"ם חלוקים בעוד נקודה חשובה- הרא"ש פוסק, שבכל מקרה בו קפצו הכלב והגדי מלמטה למעלה, הפטור שבברייתא הוא פטור גמור, אפילו מחצי נזק, משום שהדבר כל כך נדיר עד שמדובר באונס. הרמב"ם לעומתו פוסק שקפיצה מלמטה למעלה אינה אונס וחייב בה בחצי נזק. השו"ע (שצ יב) פסק כדברי הרמב"ם, והרמ"א פסק כרא"ש לעניין זה שקפיצה שלא כדרכו נחשבת שינוי בין מלמטה למעלה ובין הפוך.

נזק שלם וחצי נזק בבע"ח שגרם לשריפה

המשנה (כא:) כותבת:

"הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש - על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק".

הגמרא (כב.) מעלה בהקשר לפירוש המשנה, את מחלוקת האמוראים האם אישו משום חיציו או משום ממונו-

ר' יוחנן סובר שאישו משום חיציו, כלומר, המזיק בעזרת אש דומה למזיק ביריית חץ, כיוון שאין ממשות לאש (והמבעיר חייב על מעשה ההבערה שנחשב מעשה הנזק למרות שהוא קרה לפני הנזק, כפי שיריית החץ מתרחשת לפני פגיעתו ובמקום אחר, ובכ"ז היורה הוא המזיק הישיר). לעומתו, ריש לקיש אומר שאישו משום ממונו, שכן חיציו הולכים מכוחו, ואילו האש מתקדמת מכוחה שלה, והמבעיר אינו אלא סיבתה (ולכן המבעיר אינו חייב על מעשה ההצתה, אלא שמעשה ההצתה רק מחייב אותו בשמירת האש שיצר, שלא תזיק).

הגמרא מסבירה שר' יוחנן וריש לקיש יפרשו בדרכים שונות את המקרה שבמשנה – ר' יוחנן יפרש, שהצתת הגדיש היא מעשה המשוייך לכלב ("חיציו דכלב") ולכן חייב על הגדיש שהוצת חצי נזק, משום שנחשב הדבר לצרורות (נזק לא מקומי שנגרם עקב פעולה שעשתה הבהמה כדרכה). לעומתו יפרש ריש לקיש שאין כוונת המשנה לחייב אלא על הגדיש שבמקום נפילת החררה, ומדובר במקרה שהכלב יידה את החררה, ולכן חייב על שריפת מקום נפילתה חצי נזק כדין צרורות. אמנם על שאר שריפת הגדיש פטור בעל הכלב, כיוון שהאש אינה ממונו שלו.

הרמב"ם, ככל הראשונים, פוסק כר' יוחנן, ולכן פוסק שאם הכלב הניח את החררה על הגדיש, משלם על מקום החררה נזק שלם, ועל שאר הגדיש חצי נזק. אולם הרמב"ם ממשיך, וכותב שאם הכלב גרר את החררה על פני הגדיש כשהוא הולך ושורף, חייב על מקום הגחלת חצי נזק, ועל כל שאר הגדיש פטור.

הראב"ד ואחרים תמהו על דעתו זאת של הרמב"ם, שהרי זוהי העמדתו של ריש לקיש, שסבר שאישו משום ממונו, ומבעיר אינו חייב משום ההצתה, אלא משום חוסר השמירה, ולכן אינו חייב בעל הכלב על שאר הגדיש, אלא רק על מה שנשרף כתוצאה ממעשיו הישירים של הכלב (מקום הגחלת). כיוון שריש לקיש לא נפסק להלכה, לא ברור מדוע הרמב"ם פוסק גם לפי העמדתו.

הכסף משנה מתרץ, שהרמב"ם סובר שכח כוחו אינו ככחו, ולכן על צרורות עקיפים, בהם הגחלת נזרקה (צרורות פעם אחת), ויצרה העברת אש (צרורות הנוצרים מצרורות), פטור לגמרי.

הראב"ד חולק על הרמב"ם, ומבין שכיוון שאנו פוסקים שאישו משום חיציו, הרי שבמקרה של כלב המגרר את החררה על פני הגדיש, יהיה דינו כדין צרורות בשינוי, ותלוי במחלוקת האם משלם חצי או רביע בצרורות בשינוי (עי' לעיל הלכות ה-ו). באופן דומה, חולק גם הטור על דברי הרמב"ם, ופוסק שאם יידה את הגחלת על הגדיש, משלם על כל הגדיש חצי נזק, כיוון שכל הגדיש ניזוק בצרורותיו, ואנו פוסקים שאישו משום חיציו.

השו"ע פסק כרמב"ם (שצב א) והרמ"א הביא את דעת הטור החולקת.

הגמרא מגיעה למסקנה, שאף למ"ד שאישו משום חיציו, בכ"ז אישו היא ג"כ משום ממונו. מתוך כך הגמרא מעירה, שאם בעל הגחלת לא שמר היטב על גחלתו, חייב גם הוא, משום ממונו שהזיק, בין לר' יוחנן ובין לריש לקיש.

רש"י, הרא"ש והטור מבינים שהגמרא רואה את בעל הכלב ואת בעל הגחלת שהזיקה כמקבילים זה לזה, ולכן עליהם לחלוק בכל הנזקים (ליתר דיוק, בנזקים עליהם חייב בעל הכלב כשלעצמו נזק שלם, הם יחלקו בתשלום, ואילו על הנזקים בהם חייב בעל הכלב חצי נזק בלבד, יחלקו באותו החצי, וישלם בעל הגחלת עוד חצי שלם לבדו).

הרמב"ם הבין את המילים "וליחייב נמי בעל גחלת" אחרת – אם בעל הגחלת לא שמר את גחלתו, חייב הוא לבדו על כל הגדיש, ואילו בעל הכלב חייב לבדו על מקום הגחלת אותה הניח הכלב (המגיד משנה הבין שהרמב"ם פשוט לא גרס את המילה "נמי"). גם במחלוקת זו פסק השו"ע (שם) כרמב"ם, ואילו הרמ"א פסק כטור.

דין המשסה

הגמרא (כד:) מעלה שאלה- מה דין שמעון המשסה כלבו של ראובן בלוי. שמעון ודאי פטור, כדין גרמא בנזקין הפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אך מה דינו של בעל הכלב? האם יכול ראובן לומר שהוא לא עשה דבר, ורק המשסה אחראי, או שמא עצם אי שמירת הכלב, כשידוע שהוא עלול לנשוך בעקבות שיסוי, היא פשיעה. הגמרא מביאה ברייתא:

"שיסה בו את הכלב שיסה בו נחש – פטור".

הברייתא פוטרת את המשסה, ולכאורה זה אומר שבעל החיה חייב. אך הגמרא דוחה, כי יכול להיות שאף אחד מהם אינו חייב.

הרמב"ם פסק כהבנה הראשונה, שבעל החיה חייב, והמשסה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. הרמב"ם מציין שבעל הכלב חייב רק חצי נזק. הראב"ד מעיר שאם הכלב מועד, משלם בעליו נזק שלם. אך המגיד משנה חולק על הראב"ד ומבין ברמב"ם שבכל אופן משלם בעל הכלב רק חצי נזק, שאין הדבר דומה לבע"ח רגיל שהזיק ביוזמתו, אלא לשור האצטדין, בו מבואר במשנה (לט:) שכיוון שנגח מחמת זה שהתגרו בו, אין הורגים אותו אף אם הרג את האדם (עי' להלן פ"ו הלכה ה).

השו"ע מביא את לשון הרמב"ם ומשמע שתמיד משלם בעל הכלב חצי נזק בלבד.

בהמשך הגמרא מעיר רבא, שאפילו אם הדין הוא שבמשסה כלב של אחרים באדם, בעל הכלב חייב, אם שיסה את הכלב בעצמו בעל הכלב פטור, וזאת משום ש"כל המשנה ובא אחר ושינה בו – פטור". כלומר, "משנה" הכוונה שפשע בשמירת נזקו. והכוונה היא שאם הניזק פשע בשמירה על עצמו, האחריות מוטלת עליו למרות שאף המזיק פשע בשמירת נזקיו. ואף כאן, הגם שבעל הכלב "שינה", כלומר לא שמר על כלבו כראוי, עדיין חייב המשסה, שגרם לנזק לעצמו.

רבוצה ומהלכת ברה"ר

בגמרא (כד:) מביא ר' פפא ראיה שאכן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, מדברי ריש לקיש. ריש לקיש פוסק שאם בעטה פרה מהלכת ברה"ר בפרה רבוצה, פטורה, ולכאורה הסיבה היא משום שהרבוצה שינתה, ולכן היא האחראית לנזק שאירע לה. אך רבא חולק וסובר שבמקרה כזה, למרות דין "כל המשנה" המהלכת חייבת, כיוון שאין לה רשות לבעוט ברה"ר אלא רק להלך, ובלשון הגמרא "כי אית לך רשותא לסגויי עלי, לבעוטי בי לית לך רשותא".

הרא"ש (פרק ב' סימן י"ד) מסביר שאומרים ששינויו של הניזק פוטר את המזיק, כאשר מדובר בשינוי החושף את הניזק לנזק מצוי, כמו אדם השם כליו ברה"ר, במקום שאין רשות לעשות זאת, ושור אכל את כליו (זוהי קרן- כי אין הנאה להיזקו ובאופן כללי חייב ברה"ר), שבזה כיוון שהניזק חשף את עצמו אפילו לנזק מצוי פטור בעל השור. אך במקרה של בעיטת המהלכת ברבוצה, רביצתה של פרת הניזק אינה חושפת אותה לנזק שכיח ברה"ר, ולכן אין המזיק פטור.

הרמב"ם פוסק על פי רבא, שהמהלכת חייבת אם בעטה ופטורה אם רק הלכה על הרבוצה כדרכה^[5].

השו"ע (שפט כ) פסק כדברי הרמב"ם.